Cuba
אחרי שבוע במקסיקו של בית חולים עם מיכל וחום 39.3, דחיית טיסה בלי מספר טלפון,אי מייל שגוי ותנאים דרקונים של ביטול ושינוי ואחרי התאוששות מתשלום הכופר, קישור
אחרי כל אלו, הצלחנו להגיע לקובה
פתאום הרעש הפך למוזיקת סלסה קצבית
שלטי הפרסומות בכל מקום הפכו לגבעות עד ירוקות. מיליוני גלים אלקטרוניים של שידורי טלוויזיה, אינטרנט אלחוטי וסלולר השתתקו בבת אחת והציפורים שבו להרעיש בבוקר
הפייסבוק נדם
המלונות הפכו לחדרים בתוך בתי קובנים חייכנים ואפילו הרדיפה אחרי כספו של התייר הפכה מנומסת ושקטה
ברוכים הבאים לקובה
?דוגמא מעולה ליעילות של חברת קובנה. צ׳יקן באס או מה
חמישים דקות טיסה מקנקון, שעה וחצי המתנה למזוודות ושעה חקירה ע״י רשויות ההגירה, מצאנו את עצמנו נכנסים אל פאתי הוואנה דרך מבנים קולוניאליסטים עצומים ומרשימים
צילום: מיכל פתאל

כבר בחצי שעה הראשונה מצאנו את עצמנו על טיילת ארוכה לרוחב הים הקאריבי וגלים שמתנפצים וחודרים אל היבשה מדי פעם. מרצפי הבטון המחוספס מוארים רק מתאורת בתים זנוחים חצי הרוסים, ועשרות צעירים רוקדים, מנגנים, שותים ומדברים. זוגות מתגופפים ורוכלים מסתובבים מציעים פופקורן או חטיפים מעגלות עץ קטנות רעועות
בדיוק כמו שאנחנו עשינו פעם, כשלא היו בידנו מכשירים גוזלי תשומת לב וכישורים חברתיים
עידן ומיכל (זוג החברים שאיתו אנו מטיילים) הכירו לנו קבוצת ראסטות מקומית ששרה על ציון בתשוקה רבה, מה שכמעט גרם לנו לעזוב הכל ולהמריא לג׳מייקה הכה קרובה, ומה שאולי עוד נעשה בטיול הזה שלנו 
למחרת- סיבוב קצר בהוואנה הפגיש אותנו עם שאריות המכוניות האמריקאיות מלפני יובל שגולשות ברחובות ועמוסות מקומיים. הם משמשות מעיין מוניות שירות שחוצות את הוואנה לאורכה ולרוחבה

השארנו כמה ימים בהוואנה לסוף ויצאנו לדרך לעיירה ציורית קטנה בשם ויניאליס עמק רווי התרוממויות סלעיות ירוקות, טיול סוסים בין הגבעות והרכבים הצבעוניים שמציצים בכל פינה. קצת מתוייר, אבל בדרכה של קובה
כשהדלק עולה דולר לליטר, ומשכורת טובה של רופא ומורה (שני המקצועות הנחשבים) היא 17 דולר לחודש, התחבורה המרכזית היא אופניים, סוסים ואפילו טוסטוסים חשמליים שמתחילים אט אט לחדור לשוק- הסינים הגיעו גם לפה
מועדוני מוזיקה בכל עיירה שמכבדת עצמה. ממופע פלייבק בווליום מוגזם דרך להקות איכותיות ועד מופעי קברט מושקעים. רובם כלולים במחיר הארוחה, או עולים פסו אחד- של תיירים

מה זה אומר בדיוק? יש כסף לתיירים, יש כסף מקומי. בגדול- דולר שווה פסו (קוק) של תיירים ששווה ל25 פסו מקומיים
אותה מנה עולה דולר וחצי למקומי, 8 לתייר
אוטובוס שש שעות עולה חצי דולר למקומי 32 לתייר, כמובן שהתחבורה המקומית משמעותה הצטופפות של חמישים איש על גב משאית מתפרקת, ולתייר משמעותה אוטובוס ממוזג, אבל אפשר לנוע כאן בזול

יש גם משאיות-אוטובוס למקומיים בלבד שעליהם אפשר חצי להתגנב חצי לשלם שוחד ולעלות. לפעמים זה עובד, לפעמים מורידים אותך בשום מקום ומשם תסתדר לבד
חוויה
גם טרמפים סתם כך על משאיות יצא לנו לקחת, ואלה הרגעים שאתה זוכר באמת
נכון ירון?, 1998, בין צ׳אנג ראיי לפאקו- צ׳ה
חוץ מלינה בבתים של תושבים (קאסה) וקפיצה על משאיות מאולתרות למעבר בין ערים, השיתופיות בקובה מגיעה לכל פינה כך שאפילו הכנסיות נמצאות בקומה השניה בתוך חצי דירה שמלאה עד אפס מקום כולל הלהקה והזמרים
למדרכות הצפופות חודרות דלתות המקומיים שנשארות פתוחות כל היום ולרוב אפשר לראות מבעדן את ראשיהם של הדיירים מציצים, צופים אל עבר הנעשה ברחוב או מוכרים כל מה שבא ליד על מדפי עץ מתנדנדים
המשכנו אל העיירה סיינפאוגוס על מיי הקאריבי. עיירת מסחר חביבה עם כמה מבנים קולוניאליסטים מרשימים
כמות האנשים המוזרים עם המצלמות מתחילה להתמעט, אבל בחוף הים שמרוחק 15 קמ ממרכז העיר, אפשר לשוב ולפגוש אותם בין עצי הקוקוס והשקיעות המרשימות
זו לא מקסיקו עם הלבן והטורקיז, אבל הרבה יותר מנומנם ומקומי
במקרה הטוב לאורז ולשעועית יתווספו מים ויהפכו למרק זה יכול להיות טעים, אפילו טעים מאד, אבל כנראה שההתעסקות היום יומית עם המחייה מעניינת יותר מאשר רוטב סויה ותבלינים

גילינו שלא משנה איך נסובב את המטבח של הסניורה המארחת התורנית, ארוחות הערב (הטבעוניות) יסובו סביב סלט, אורז עם שעועית שחורה, יוקה (ירק שורש מיוחד) ומיצים טבעיים סחוטים
קאזה לואיס- הקאזה עם הארוחות הכי מושקעות, כמובן בתוך מגבלת ה אורז-שעועית-ירקות

סוף סוף הצלחנו לעלות על רכב אמריקאי אופייני כך כך לקובה, ואחרי שעה וחצי הגענו לטרינידד
היופי לא פסח וחרץ את נתיב התיירים, כאן מצאנו אותם שוב והרבה. עם התיירים גם מגיעים חנויות מזכרות רבות ותפריטי מסעדות בכסף תיירים ולא ב׳נסיונאל׳ המקומי
טרינידד- עיר שתעשיית הסוכר הטיבה במאות ה 18 וה 19 וכמו שעלתה לגדולות כך קפאה בזמן ביחד עם מרד עבדים ג׳מייקינים ומעבר התעשייה משם. רחובות מרוצפי אבנים גדולות וחלקות, גגות רעפים אדומים (או היום כבר שחורים-אדומים) מלאי פגעי זמן ולחות, מוזיקה בכל פינה, פלאזות עם פסלים מרשימים וניחוח של פעם
הפעם כבר לקחנו טרמפים לים, דהרנו עם הסוסים והחלפנו את הקאזה הפחות נעימה לבית של זוג מקסים שהרגיש ממש חמים וביתי- אנחנו משתפרים
יצאנו לחקור עיר מנותקת לגמרי מהנתיב המתוייר שם גם נפרדנו זמנית מעידן ומיכל ויצאנו לבלות בבר קאריוקי מקומי (שהדימיון למועדון בנס ציונה מחשיד מעט) ולאכול במסעדות וחנויות במחירים מקומיים. סנטי ספיריטוס
משם לקחנו 2 משאיות מקומיות (בשקל וארבעים) למשך שלוש שעות
 והגענו לעיר השלישית בגודלה בקובה- קאמאגוי. רק אז הבנו את הפערים המטורפים בין מקומי לתייר
קאמאגוי שידועה בבלט הלאומי שלה ושלצערנו היה בחופשה, התהדרה בפלאזות צנועות אך מלאות חיים
בשביל לחצות את ששת הקילומטרים האחרונים, על כביש עפר צר בין עצי מנגרוב וגדודי יתושים חסרי רחם נשברנו ולקחנו מונית כרכרת סוסים שמלבד השימוש בבעלי חיים שלא אהוב עלינו, גם גבו ממנו מחיר מופקע לתיירים
המשכנו לפי המלצות מקומיים לסנטה לוסיה, חוף שאמור להוות תחרות לחופים הכי יפים של קובה. בשביל לעבור את 105 הקילומטרים נאלצנו לקחת 3 משאיות מקומיות, כולל המתנה מרתקת בצומת שכוחת אל באמצע המדינה וטרמפ על טרקטור 
החוף בהחלט סיפק את תשוקתנו למים בהירים חסרי תיירים, אבל גולת הכותרת היתה כפר הדייגים הקטן שצמוד אליו שזור ב20 בתים קטנים על קו המים, סוסים רועים בביצות קטנות מאחור, קבוצת עזים שמלחכת את העשב והחוסר בלהקת הפלמינגו הקבועה באזור שדווקא לקראת בואנו החליטה לעבור למקום אחר
עצרנו לעוד לילה פרוע בטרינדד הציורית והמשכנו באוטובוס תיירים במחיר מופקע עקב ניסיוננו להתאושש מאותו רום קובני אכזרי

בדיוק שחשבנו שנסענו כמעט בכל אמצעי התחבורה, פגשנו זוג אצנים גרמניים שהגיעו לקובה בשביל הטריאטלון, והגיעו לחוף שלנו בשביל אותן סיבות. ואירופאים כמו אירופאים טובים הגיעו מצויידים ברכב שכור שכמוהו קובה לא רואה רבות. דיון קטן והמשפט היחידי בגרמנית שאני מכיר, חיברו אותנו לטרמפ של שש שעות דרך חצי קובה בכיוונו חזרה להוואנה לסוף המסע הקצר.
ליומיים האחרונים של המסע החלטנו לבלות בעיירת תיירים עם חופים מדהימים בשם וארדרו, שגם שם מצאנו לעצמנו קאזה קטנה באזור לא מתוייר, מרחק מאה מטר מחוף עצום ולבן
לנקודה הזו של קובה מגיעים אלפי תיירים ישירות מאירופה וקנדה הקפואות, חווים את קובה כמו שאף פעם לא ארצה לחוות מדינה, בעזרת להקות קאבר לשירי רוק מערביים, ריזורטים בשיטת הכל כלול ודיסקוטקים רעשניים
בום. הוואנה

אמנם התיירים מביאים את משרות הרכלנים, נהגי המוניות והעסקנים אל מפתח הראיה שלך, אבל רחובות סואנים ברכבי שברולט ופורד בני שישים שנה, כרכרות ועגלות ירקות, מבני ענק קולוניאלים בצבעים עזים מוזיקה חיה מכל פינת רחוב ורום עם חיוך כל כמה צעדים
הפשטות של היום יום עם גלי הים שמתנפצים בעוז על הטיילת הענקית של הוואנה ומבצר פורטלזה שהגן מפני הפיראטים לפני חמש מאות שנה והיום נקודת תצפית מעולה לשקיעה

הוואנה במיטבה