Cuba
After a crazy week in Mexico of hospitals (michal with temperture of 39.3) prosponding the flight without contact number, worng email and terrible cancelation rules.
After recovering from a ransom payment
After all these- we made it to Cuba
Suddenly, the noise turned into salsa music
the never ending billboards turned into lush hills
millions of electronic tv, internet and radio waves turned silent in a split second, and the birds sang again.
Facebook has gone flat
the hotels' rooms turned into small Cuban homes and even the chase after the tourist money became quiet and polite.
Welcome to Cuba
Very Cubana of them... the same seat, just like the Cuban Chicken bus
50 minutes Flight from cancun, 90min wait for the luggage and one more hour of interrogation by Cuban border control (lucky I left my 'spy' helicopter in mexico...)
We found ourselves entering habana through huge and impressive colonialist buildings

Photo Michal Fattal
Right on our first half hour we reached Malecon- Havana's board walk on the edge of the caribian water, waves shuttering over the half lightened concrete paved walk once in a while.  Neglected houses which are about to fall and dozens of young teens dancing, drinking and chatting, couples cuddling and pedlars wondering around selling from small wood wagons.
almost exactly like we used to do once, when we didn't have those attention and social sucking cellular instruments.
Idan and Michal (a couple of friends that traveling with us) introduced us to a local Rasta group that sang about Zion in much excitement that almost made us leave everything and fly to the so close Jamaica.
The next day we've met the old classic cars in Havana, 50 years old cars that cruise across the streets loaded with locals, serving as taxis


we've left a few days for havana to the end of our trip and headed to a small colourful town named  vinyalis 
A town in a middle of a valley full of rising green rocks. a horse riding day trip left us speechless. a bit touristic, but in Cuba's way
כשהדלק עולה דולר לליטר, ומשכורת טובה של רופא ומורה (שני המקצועות הנחשבים) היא 17 דולר לחודש, התחבורה המרכזית היא אופניים, סוסים ואפילו טוסטוסים חשמליים שמתחילים אט אט לחדור לשוק- הסינים הגיעו גם לפה

אותה מנה עולה דולר וחצי למקומי, 8 לתייר
אוטובוס שש שעות עולה חצי דולר למקומי 32 לתייר, כמובן שהתחבורה המקומית משמעותה הצטופפות של חמישים איש על גב משאית מתפרקת, ולתייר משמעותה אוטובוס ממוזג, אבל אפשר לנוע כאן בזול

יש גם משאיות-אוטובוס שעליהם אפשר חצי להתגנב חצי לשלם שוחד ולעלות. לפעמים זה עובד, לפעמים מורידים אותך בשום מקום ומשם תסתדר לבד
חוויה
מועדוני מוזיקה בכל עיירה שמכבדת עצמה. ממופע פלייבק בווליום מוגזם דרך להקות איכותיות ועד מופעי קברט מושקעים. רובם כלולים במחיר הארוחה, או עולים פסו אחד (של תיירים)

מה זה אומר בדיוק? יש כסף לתיירים, יש כסף מקומי. בגדול- דולר שווה CUC של תיירים ששווה ל25 פסו מקומיים
גם טרמפים סתם כך על משאיות יצא לנו לקחת, ואלה הרגעים שאתה זוכר באמת
נכון ירון?, 1998, בין צ׳אנג ראיי לפאקו- צ׳ה
חוץ מלינה בבתים של תושבים (קאסה) וקפיצה על משאיות מאולתרות למעבר בין ערים, השיתופיות בקובה מגיעה לכל פינה כך שאפילו הכנסיות נמצאות בקומה השניה בתוך חצי דירה שמלאה עד אפס מקום כולל הלהקה והזמרים
למדרכות הצפופות חודרות דלתות המקומיים שנשארות פתוחות כל היום ולרוב אפשר לראות מבעדן את ראשיהם של הדיירים מציצים, צופים אל עבר הנעשה ברחוב או מוכרים כל מה שבא ליד על מדפי עץ מתנדנדים
המשכנו אל העיירה סיינפאוגוס על מיי הקאריבי. עיירת מסחר חביבה עם כמה מבנים קולוניאליסטים מרשימים
כמות האנשים המוזרים עם המצלמות מתחילה להתמעט, אבל בחוף הים שמרוחק 15 קמ ממרכז העיר, אפשר לשוב ולפגוש אותם בין עצי הקוקוס והשקיעות המרשימות
זו לא מקסיקו עם הלבן והטורקיז, אבל הרבה יותר מנומנם ומקומי
במקרה הטוב לאורז ולשעועית יתווספו מים ויהפכו למרק זה יכול להיות טעים, אפילו טעים מאד, אבל כנראה שההתעסקות היום יומית עם המחייה מעניינת יותר מאשר רוטב סויה ותבלינים

גילינו שלא משנה איך נסובב את המטבח של הסניורה המארחת התורנית, ארוחות הערב (הטבעוניות) יסובו סביב סלט, אורז עם שעועית שחורה, יוקה (ירק שורש מיוחד) ומיצים טבעיים סחוטים
קאזה לואיס- הקאזה עם הארוחות הכי מושקעות, כמובן בתוך מגבלת ה אורז-שעועית-ירקות

סוף סוף הצלחנו לעלות על רכב אמריקאי אופייני כך כך לקובה, ואחרי שעה וחצי הגענו לטרינידד
היופי לא פסח וחרץ את נתיב התיירים, כאן מצאנו אותם שוב והרבה. עם התיירים גם מגיעים חנויות מזכרות רבות ותפריטי מסעדות בכסף תיירים ולא ב׳נסיונאל׳ המקומי
עיר שתעשיית הסוכר הטיבה במאות ה 18 וה 19 וכמו שעלתה לגדולות כך קפאה בזמן ביחד עם מרד עבדים ג׳מייקינים ומעבר התעשייה משם. רחובות מרוצפי אבנים גדולות וחלקות, גגות רעפים אדומים (או היום כבר שחורים-אדומים) מלאי פגעי זמן ולחות, מוזיקה בכל פינה, פלאזות עם פסלים מרשימים וניחוח של פעם
הפעם כבר לקחנו טרמפים לים, דהרנו עם הסוסים והחלפנו את הקאזה הפחות נעימה לבית של זוג מקסים שהרגיש ממש חמים וביתי- אנחנו משתפרים
יצאנו לחקור עיר מנותקת לגמרי מהנתיב המתוייר שם גם נפרדנו זמנית מעידן ומיכל ויצאנו לבלות בבר קאריוקי מקומי (שהדימיון למועדון בנס ציונה מחשיד מעט) ולאכול במסעדות וחנויות במחירים מקומיים. סנטי ספיריטוס
משם לקחנו 2 משאיות מקומיות (בשקל וארבעים) למשך שלוש שעות
 והגענו לעיר השלישית בגודלה בקובה- קאמאגוי. רק אז הבנו את הפערים המטורפים בין מקומי לתייר
קאמאגוי שידועה בבלט הלאומי שלה ושלצערנו היה בחופשה, התהדרה בפלאזות צנועות אך מלאות חיים
ובשביל לחצות את ששת הקילומטרים האחרונים, על כביש עפר צר בין עצי מנגרוב וגדודי יתושים חסרי רחם נשברנו ולקחנו מונית כרכרת סוסים שמלבד השימוש בבעלי חיים שלא אהוב עלינו, גם גבו ממנו מחיר מופקע לתיירים
המשכנו לפי המלצות מקומיים לסנטה לוסיה, חוף שאמור להוות תחרות לחופים הכי יפים של קובה. בשביל לעבור את 105 הקילומטרים נאלצנו לקחת 3 משאיות מקומיות, כולל המתנה מרתקת בצומת שכוחת אל באמצע המדינה, טרמפ על טרקטור 
החוף בהחלט סיפק את תשוקתנו למים בהירים חסרי תיירים, אבל גולת הכותרת היתה כפר הדייגים הקטן שצמוד אליו שזור ב20 בתים קטנים על קו המים, סוסים רועים בביצות קטנות מאחור, קבוצת עזים שמלחכת את העשב והחוסר בלהקת הפלמינגו הקבועה באזור שדווקא לקראת בואנו החליטה לעבור למקום אחר
והמשכנו באוטובוס תיירים במחיר מופקע עקב ניסיוננו להתאושש מאותו רום קובני אכזרי
בדיוק שחשבנו שנסענו כמעט בכל אמצעי התחבורה, פגשנו זוג אצנים גרמניים שהגיעו לקובה בשביל הטריאטלון, והגיעו לחוף שלנו בשביל אותן סיבות. ואירופאים כמו אירופאים טובים הגיעו מצויידים ברכב שכור שכמוהו קובה לא רואה רבות. דיון קטן והמשפט היחידי בגרמנית  שאני מכיר, חיברו אותנו לטרמפ של שש שעות דרך חצי קובה בכיוונו חזרה להוואנה לסוף המסע הקצר. עצרנו לעוד לילה פרוע בטרינדד הציורית
ליומיים האחרונים של המסע החלטנו לבלות בעיירת תיירים עם חופים מדהימים בשם וארדרו, שגם שם מצאנו לעצמנו קאזה קטנה באזור לא מתוייר, מרחק מאה מטר מחוף עצום ולבן
לנקודה הזו של קובה מגיעים אלפי תיירים ישירות מאירופה וקנדה הקפואות, חווים את קובה כמו שאף פעם לא ארצה לחוות מדינה, בעזרת להקות קאבר לשירי רוק מערביים, ריזורטים בשיטת הכל כלול ודיסקוטקים רעשניים
ואיך אפשר בלי קצת סלסה קובנית
בום. הוואנה

אמנם התיירים מביאים את משרות הרכלנים, נהגי המוניות והעסקנים אל מפתח הראיה שלך, אבל רחובות סואנים ברכבי שברולט ופורד בני שישים שנה, כרכרות ועגלות ירקות, מבני ענק קולוניאלים בצבעים עזים מוזיקה חיה מכל פינת רחוב ורום עם חיוך כל כמה צעדים
הפשטות של היום יום עם גלי הים שמתנפצים בעוז על הטיילת הענקית של הוואנה ומבצר פורטלזה שהגן מפני הפיראטים לפני חמש מאות שנה והיום נקודת תצפית מעולה לשקיעה

הוואנה במיטבה